מתכוננים לסדנאות תשפ"ב - הפרטים בקרוב

"בספר אני. הספר הוא לי יקום, מולדת, קורת גג וחידה."
(אדמון ז'אבס / ספר השאלות / מצרפתית: אביבה ברק)

משולחן העבודה

השתדלות נוספת – יום ההולדת

חגיגת יום ההולדת הראשון של הספר "השתדלות נוספת" מאת דנה חפץ.

בהשתתפות:
לי ממן, משוררת, עורכת הספר
גדעון טיקוצקי, עורך וחוקר ספרות
נעמי יואלי, יוצרת וחוקרת תיאטרון
יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית
מירב נקר־סדי, סופרת וסוציולוגית
עבודות וידאו: יורם קופרמינץ
מנחה: דנה חפץ

מירב נקר סדי  ||  פתיחה לסיפור "שאהידית" (מתוך ספר בכתובים)

לפני שהם דפקו בדלת לא היתה לי הרגשה ולא כלום. אני פשוט חייתי את חיי רגיל לגמרי. לא שלא דאגתי. הילדים, העבודה, בטח שדאגתי. אבל כשהם דפקו בדלת לא היה לי מושג. בגלל זה כשפתחתי וראיתי שלשה עומדים, שניים במדי צבא ואחד בלבוש אזרחי, עם פרצופים חתומים ועם מצח נפולה לא נבהלתי בכלל. אין אצלנו אף אחד בצבא. הקטן שלי בכיתה בי"ת האמצעית התחילה חטיבה הגדול עוד לא התגייס. הייתי בטוחה שזאת טעות בכתובת. כמו שסבתא שלי ג'וּלֶט היתה אומרת כל פעם שמגי הכלבה הקטנה שלנו היתה מתקרבת אליה. טעות בכתובת היא היתה אומרת בעברית דוקא, אימצה לה מין ביטוי רשמי כזה במיוחד בשביל הכלב, לא מבינה מה יש לאנשים נורמלים לגדל חיות בתוך הבית שלהם.

לא שלא הייתי קפוצה. בכל זאת ביקור של המבשרים אצלי בבית. מלאך המוות שמתקרב מתקרב מתקרב, חם חם חם, מתחמם, רותח. הלב דפק לי, עוד הספקתי לחשוב ככה זה נראה מה ששמעתי עליו מיליון פעם בסיפורים ועוד עברה לי מחשבה מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, ועוד הספקתי לענות זה בטח נמרוד ועוד הספקתי לראות את אמא שלו פותחת את הדלת במקומי ועוד הספקתי לחשוב אולי היא לא בבית בכלל ואחד האחים שלו יפתח את הדלת אבל אז אחד מהם, זה שעמד באמצע והיה גבוה במיוחד שאל "רונית?" לא אמרתי כלום והוא שאל "את הבת של גברת דלאל?"

אתי בן-זקן  ||  "לחש"

יצירת-וידאו (7.5 דקות, מוסיקה: איתן שטיינברג).

בהשראת מנהגי ריפוי עממיים, ותוך שימוש בקמעות אמיתיים ומדומיינים, בן-זקן מציעה טקס ריפוי לעולם. הטקס מתבצע על גבי יצירת-בד שעליה כתובה סגולה בדויה. במהלך הטקס כמעט אי אפשר לקרוא את הסגולה בשלמותה, ובתוך המוסיקה המופשטת לא ניתן להבינה, ובכל זאת היא שם, כתובה ונלחשת, בהתכוונות מלאה.

יצירת הווידאו נוצרה כחלק מפרויקט הווידאו והמוסיקה "עולם מלא", שהובילה אתי בן-זקן לאחרונה יחד עם המלחין איתן שטיינברג בהשתתפות יוצרי וידאו, מלחינים, ונגני אנסמבל מודאליוס.

ציפור // מילים וקריאה: דנה חפץ // סרטון: יורם קופרמינץ

וְשוּב הָרוּחַ בַּעֲלֵי הָאֵקָלִיפְּטוּס
מוּל חַלּוֹנִי, כְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת
עוֹד מְעָט הַסְּתָיו.
וְשֶקֶט כִּמְעַט שָכוּחַ, רַק
צִפּוֹר יְחִידָה, לֹא נִרְאֵית,
קוֹרֵאת בְּכָל כּוֹחָהּ אֶל מִי אוֹ מַשֶּהוּ
נִבְצָר. כַּמָּה שָבִיר
הָרוֹךְ הַפִּתְאוֹמִי הַזֶּה, כַּמָּה
יָקָר.

(מתוך ספר בכתובים)

עדי שֹורק ||  עיר מקלט 

מילים מקדימות

הפרגמנט המובא כאן לקוח מפרויקט ספרותי בהתהוות ששמו "עיר מקלט". הוא מבוסס על יומן שנכתב בגינה שב"כיכר הבימה", במשך שנה – משלהי מלחמת עזה, סתיו 2014, ועד קיץ 2015. תחת "כיכר הבימה" חפור מקלט עצום שמחופה במרצפות הכיכר באורח אלגנטי-משונה ואליו רצתי עם בתי הקטנה בעת אזעקה.

במהלך הכתיבה הבנתי שאני מנסה לבדוק מהו מקלט; מילון עברי ישן הוביל אותי אל "עיר מקלט" – שנועדה למנוע מעגלי דם. כמי שעוקבת אחר המרצפות חיפשתי כתיבה שתבוא במגע עם הקרקע ועם החומר. גם עם חומריות השפה (צליל, צורה, נפח) ועם התנודתיות בין לשונות שמצויות בקרקעיתה של העברית: ארמית, אוגרית, ערבית. התהליכים הללו הפכו את ה"אני" למין חומר (מדיום) שמאפשר להיות עד להתרחשות העירונית השגרתית וגם לחרוג מן הגלוי לעין ומהעכשווי אל מה שאולי כבר נעלם והתפורר, ובכל זאת, עדיין גם אפשרי כאופק. אני חשה שאופק זה הוא שהופך את המקלט ממבנה בטון מזויין למצב קיומי מיוחד, לשוני, ל"עיר מקלט".

הצועק

שוב ירדתי למדרגה האמצעית הנמוכה. שוב מפציעה מן הרמקולים מוזיקה נינוחה, המתאימה לנשפים.
ארבעה אנשים בווסט זוהר שותלים פרחים בערוגות הפרחים שאני נוהגת לכנות "ערוגות ורסאי".
עדיין אין ילדים פה בשעה הזו וקצת קריר. אנשים צעירים הצטרפו. אחת שוכבת בשמש על רחבת השיש שסביב ואחד כותב במחשב נייד ומעשן. את האפר הוא זורה על מדרגות הספסל. סמוך אלי צבר נגוס. ארבעה חמישה עלים צרובים ונגועים בפטרת. בכולו מתקיימת איזו חיוּת עזה כפי שניתן למצוא בגוּף גדוּם.

האנשים הלבושים בווסטים כורעים שחוחים לצד הערוגות. יש להחליף בהן את הפרחים שוב ושוב. אין להם כאן די מים. הם רגישים לחום. השותלים משוחחים בינם לבין עצמם בחרישיות, לשונם זרה, קרובה, בלתי נשמעת. נדמה לי שזוהי ערבית.

איש הופיע עכשיו. הוא מדבר למכשיר בעודו מתקרב ומתרחק, הולך הלוך ושוב כפי שנהוג כאשר מדברים בטלפון סלולארי. הדקות עוברות ודבר אינו מתרחש. אני יושבת וכותבת בסבלנות. כמו דייג.

מערך סדר קלישאי נמתח בין צבעי הפרחים וצבעי השותלים, בין לשונם השתוקה והמוזיקה המרהיבה. נער עובד, רכון על השתילה, גופו דק.

פתאום מגיע מישהו לרחבה הלבנה, נשען על העיגול התחתון של הפסל העצום בידיים שלוחות וזועק – האוויר נפרע ונפרם הוי, הוי ||| ||| – איש גדול, רחב גרם, צעיר, שערותיו קצוצות, נושא תפילה סתומה המחלצת מן הברזל הד שבור.

קולו עולה מן התהומות, מכל החניונים החפורים, משפות העיר ההסויות, מאלו ההולכים בה ועורם חשוף.

בבת אחת מרימים השותלים את ראשם מתלמי הערוגות וזועקים יחד איתו הוי, הוי ||| ||| הוייייהווייי

המוזיקה הנינוחה ברמקולים ממשיכה, מפריעה לכל שאר הקולות. היא רציפה מדי. אבל העיר, נדמה כאילו חיכתה לאיש הזה שיכרע תחת הפסל ויקרע בה את קריאת הקול המתמשך.

מדי פעם הוא מטיח אבר מגופו – רגל, יד, ראש – בעיגול.

אצל השותלים – ערוגה אחת כבר אדומה ופרחים בה מנצנצים לקראת אביב צרפתי.

קשה להיות רק ביקורתי ביחס לכך. הכול כל-כך קטן וכל-כך סמלי בערוגות הללו בגינה הזו במוזיקה ובצברים והחול שמפציעים כבלתי נשכחים. הכול כל-כך קטן ועלוב במובן מסויים, שקשה להיות רק ביקורתיים לניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולו בקצה אחד של גן.

אבל דבר-מה תמיד משבש את האיזון: אולי החום. החוסר במים. רגישות היתר של השתילים. התקווה המוגזמת להיות מערב. התהום שבין הדברים, המאיימת להשתחרר.

אני מקשיבה פעם נוספת, כדי לכתוב ממה הדבר מורכב כעת: קולות המתנקזים לכיכר, ערוגות פרחים, צברים, השותלים, והצעקה המחפשת מסתור. מקלט להתרסתה.

מתוך המיצב "עיר מקלט: 9 מרצפות" ("תערוכת המקרר, 2018", אוצרת: איריס פשדצקי).

טל ניצן || בֵּירוּת

עכשיו טעם רוע העולם, ואיומי הדם להיות מותז על הכתלים
דליה פלח

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיק אֶת הַמַּבָּט

מִיָּפְיוֹ הַמְּהַפְּנֵט שֶׁל הָאָסוֹן

כְּשֶׁכְּרוּבִית הֶעָשָׁן הַמַּבְעִיתָה

תּוֹפַחַת שׁוּב וָשׁוּב שָׁחֹר מִתּוֹךְ לָבָן

מִתּוֹךְ אָדֹם כְּאִלּוּ תֶּכֶף תִּתְמָרֵד

בַּדּוּ-מֵמַד, תִּקֹּב אֶת הַמָּסָךְ

(מוּבָן שֶׁלֹּא)

בַּהִפּוּךְ הַנּוֹרָא, מִנֶּפֶץ-עֻבָּר בּוֹקַעַת

אִם הַפְּצָצוֹת אֶל שָׁמַיִם נִשְׁבָּרִים וְדָם

שֶׁאֵינֶנּוּ דָּמֵנוּ מֻתָּז עַל הַכְּתָלִים

וְהַנֶּעֱרָמִים בָּעֲשָׂרוֹת (נָקוּם מָחָר,

יִהְיוּ מֵאוֹת) רְחוֹקִים וְזָרִים

נִצַּלְנוּ שׁוּב

אָשְׁרֵנוּ שֶׁאֵינֶנּוּ הֵם

אָשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בָּתֵּינוּ הַמְּנֻמְנָמִים

מִיָּד נִשְׁכַּב לִישֹׁן אִם רַק

נַצְלִיחַ לְהַתִּיק אֶת הַמַּבָּט

(הַמּוֹשֵׁל מִתְיַפֵּחַ עַכְשָׁו)

מִיָּפְיוֹ הַתְּהוֹמִי שֶׁל הָאָסוֹן.

צחי פרבר / רישומי הכנה ל"מחברות של אייזיק"