"בספר אני. הספר הוא לי יקום, מולדת, קורת גג וחידה."
(אדמון ז'אבס / ספר השאלות / מצרפתית: אביבה ברק)

משולחן העבודה

מאת מנחים ומשתתפים בסדנאות "בית, ספר"

 

גאים לספר שספרים וטקסטים שהתגבשו בסדנאות שלנו ראו אור:

דנה אריאלי, "הפנטום הציוני: לקסיקון מושגים (אישי)", הפנטום הציוני, הוצאה עצמית, חלק מ"פרוייקט הפנטומים", 2021.

רועי כהן, "הקבוצה", כתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.

רועי כהן, "מאז אוקטובר 2000 אני שותק על מותך, אסיל", מגזין-מקוון שיחה מקומית, 28.9.2021 // גרסה אנגלית בעיתון The Guardian, לקראת פרסום.

פרסום עתידי – ריקי כהן, "על השעות השבורות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

דנה חפץ || מתוך "במדבר דברים"

מה נחוץ לאדם כדי לחצות בבטחה את אוקיינוס החיים.
הזמן אינו קיים. רק אשליית רצף בין עבר שכבר איננו לבין עתיד שטרם בא; כל ההסברים המדעיים על אודות המסתורין שבו הם חלולים כקונכייה נטושה. לאמיתו של דבר צף לו האדם בתוך רגע מתמשך – יש אומרים: מונח בכף ידו הנצחית של אלוהים – הראוי לכבוד. הזמן הוא המעניק הגדול. בכוחו להפוך לידידנו הטוב ביותר.
חוש הומור נחוץ. מתנת הצחוק. כלומר: הפתיחות והיכולת לראות את המשעשע שבאי־ההלימה בין, ובכן, העולם לבינינו, ולאזן אותה.
והרפתקנות נחוצה. הנכונות ואף הרצון להעז, לעמוד באומץ נוכח, לחוות הכול כהזדמנות להגיע אל לב האמת והטוב.
שכן טוב ואמת ואהבה ללא תנאי ממתינים לאדם בכל עת, להחיותו ולהביא לו אושר. צריך רק להיפתח לקראתם. לתרגל נכונות לצעוד בלב קל לעבר הלא נודע.
כלומר: לפעמים.

2021; לפרטים https://headstart.co.il/project/64542

ורד רפאלי || הטשטוש עושה אותו יפה

(משתתפת בסדנת "מרחב כתיבה" ובהנחיה אישית עם עדי שורק)
בעדשת המאקרו אני מכוונת את הזום על העֱלִי. אני רוצה לראות את מה שהעין שלי לא רואה. הנקודה מתחדדת ונעלמת חליפות. תהיי יציבה אני מבקשת ומתקנת את התמיכה תחת העדשה. לרגע מתבהר קצה העלי – שעיר, לח, ועלי הכותרת הופכים לו רקע, כתם צבע מרוח ושקט כמו פני ים מגובה חלון מטוס. כמו שאת קמה באמצע הלילה מחלום ואין לך כוח לכתוב אותו ואת חוזרת לישון ובבוקר נותר רטט שאין לו מילים, עוד מעט גם הוא ייעלם. את יודעת-לא יודעת. והשחזור – בלתי אפשרי. מראה אפשר להעלות בזיכרון, אולי גם מגע של גוף בגוף, ומנגינה יכולה לחזור בהמהום קולך שלך, אך קול דיבורך? והריח? האם אפשר להיזכר בריח מבלי שיבוא ברגע הזה באפך?
בתוך מגירת השידה אני שומרת קופסה. בתוכה הטבעת שלך, מוחזקת בחריצה של כרית קטיפה. ובקטיפה – עדיין עטוף בה הריח. אני מקרבת את פנים הקופסה אל האף. הנה, ככה זה בדיוק. והפחד שיום אחד ייעלם. אני מוציאה את הטבעת ומשחילה אותה על אצבעי. אני רואה אותך עומדת ליד הדלפק בחנות התכשיטים ומודדת אותה על הקמיצה. אבן אליפטית תכולה, יהלומים זעירים מקיפים אותה. אולי היה זה על כף יד ימין, זו שאצבעותיה העובדות מחוספסות וטרוטות. אני זוכרת שחשבתי אז שגם אצבעות עייפות וקמוטות כשלך עדיין מבקשות להיות יפות. כשחזרנו הביתה מהחנות אספת אליך את יונתן והושבת אותו על השיש במטבח. אחר כך ניגשת למקרר, שברת פס שוקולד חלב מהחבילה והנחת בידו. עמדתי בפתח המטבח והסתכלתי עליכם. אני זוכרת שעלה בי אז מותך שעוד לא קרה. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי, את התמונה הזו, תזכרי.

מתוך ספר בכתובים

בטינה פקר טל || ג'נטלמן על עשבים

(משתתפת בסדנא "ארץ-1-2-3-שמים: היבטים בכתיבת פרוזה")
שתים עשרה שנה עברו מאז שהגיע לביקור, שום דבר לא השתנה בשכונה, רק העשבים התגלגלו לתוך עצמם וגבהו סביב הבית הלבן שבו נולדו שמונת הילדים שלו. את הקטנה, צופיה, הוא אפילו לא הכיר, היא נולדה כשנסע שוב למרוקו לפגוש את יבואן הבדים, הוא נשאר שם כדי לנסות להרים את העסק, אבל זה לא הלך, אחר כך שמעתי שנסע לצרפת, שונז אליזה, האייפל, הסירות על הסייאן. בפעם האחרונה ראיתי אותו מצטלם מאחורי הבית, כאילו לא מכאן: מקטרת של סופרים, חולצה לבנה, מגוהצת. מי גיהצה לו? מגפיים מבריקות שלא ממש התאימו, אם ישאלו אותי, את כובע הקוסמים שם על הברך, שיצלמו, שיראו שבא מחו"ל, שיחשבו שהוא מצליח. לא אתפלא אם הייתה לו שם עוד אשה, אולי משפחה. קארה חום, חלק, צפורנים אדומות, בושם של קריסטיאן דיור, מון שרי, היא אולי קוראת לו. אני מכירה גברים כאלה. הבעל של אמא, מרים ומעיף אותי באויר, ואחר כך יוסי שנתן לי קרמבואים במקום סנדויץ לבית הספר, הריח של הסיגריות בבוקר מהחדר שלה, והריבים. נשארה פה ציפי עם הבטן הגדולה, נראה כאילו היא כל הזמן בהריון. מחזיקה חזק את שני הבנים שלא ירוצו לכביש, מנסה לדחוס את התלתלים לתוך המטפחת, מבקשת מיעקוב שיתן לה על החשבון, בעלה יחזור, יש לו כמה עסקים לטפל בהם, בטוח יחזור, נו, מה תגיד. כשהגיעו לגור בשכונה, זוג צעיר עם שלושה ילדים, נראתה מלאת מרץ, מדברת מהר ובולעת את סופי המשפטים מרוב שאין לה זמן. סיידו את הבית, שיפצו את החצר, לא יסודי, תמיד אמרה, זה זמני, בעלה יחזור מהעסקים בחו"ל והם יעברו לוילות. ובינתיים נולדו כל הילדים. וצופיה הקטנה, שהספיקו לעשות בביקור האחרון, שחרחורת ומלאת מרץ, הילדה, כמו אמא שלה אבל יותר חייכנית. וציפי, לפני שהגיע לביקור, מזמן לא ראיתי אותה ככה, התאפרה, עשתה גוונים, תיקנה את החלון שדפק כל הלילות, אספה את הקוצים מהגינה הקדמית. ואז הוא הגיע, לבוש כמו בסרט אנגלי, והלך אחרי כמה ימים. הלך ולא חזר. מזל שהספיק להצטלם, ציפי נתנה לצופיה את התמונה לפני שהעובדת הסוציאלית העבירה אותה לקיבוץ בדרום, שלא תשכחי את אבא, אמרה לה.

מתוך ספר בכתובים

רועי כהן || הקבוצה

(משתתף בסדנאות "מסה וממואר" ו"מרחב כתיבה")
הקבוצה היא קבוצה של אוהבי מכורים. היא נפגשת במסגרת התארגנות בין־לאומית שנקראת Gam Anon. בפעם הראשונה שהגעתי למרתף הכנסייה במרכז לונדון, שבה נפגשת הקבוצה, נכנסתי לאחד החדרים ושאלתי אם זה המפגש של בני המשפחה של המהמרים. אחד מהם, שהזכיר את אבי, אמר לי בנימוס שהמפגש של אוהבי המהמרים מתקיים בחדר השני, בחדר הזה יושבים המהמרים עצמם.
קורבנות הימורים חיים בהכחשה מודעת: אנחנו שמים לב בדאגה להתנהגות של האדם שקרוב אלינו. לא הגיוני שהוא עוד פעם צריך כסף. זה כמו ילד שאומר לך שהוא רוצה עוד פיתה עם שוקולד, רק בלי החן. אבל לרובנו קשה להסתכל לאדם אהוב בעיניים ולהגיד לו שהוא שקרן. במקום לאפשר לך להתעמת איתו, המהמר מקבע בך את ההבנה שתצטרך לטפל בו.
חזרתי לארץ לאחר כמה שנים בארצות הברית. זה היה לפני לונדון, לפני Gam Anon. . אבא שלי מעולם לא למד איך להתקשר אליי כשהייתי סטודנט בארצות הברית, אבל כשחייתי בארץ ניסיתי להיות איתו, להכיר אותו. הלכנו לאכול בתל אביב פעם בשבוע. הוא שילם. הייתה שתיקה כמעט כל הארוחה. ניסיתי לשאול אותו על היום שלו, הוא ענה "מה כבר יכול להיות". כך היה כל שבוע. חשבתי שאני עושה משהו טוב עבורו. לפעמים הייתי נוסע במונית שלו, והוא היה אומר בטלפון דברים כמו "שים לי שני משושים". אמרתי לאחיות שלי שהוא מהמר בטלפון לידי. שתיים מהן ממש הופתעו: אחרי כל מה שעברנו, איך הוא מעז?
אחיות זה דם, אין דבר יותר קבוע מזה בחיים, אבל זה כבד לדבר על אבא מהמר כל הזמן. הכוח של הקבוצה הוא שהיא מאפשרת לחברים שלה לחזור ולהיאסף ולדבר על האהבה שלהם למכורים. במשפחה, כשמישהו חולק איתך את הסבל שלו, אתה מרגיש את הכאב, המצוקה שלו מציקה לך. בין זרים, פחות.
היה בקבוצה גבר בריטי מבוגר שהיה מאוהב במהגר רומני שהיה צעיר ממנו בשלושים שנה בערך. הרומני ביקש מהבריטי כסף, נעלם, וחוזר עם חבורות ממכות שחטף מהנושים שלו. התנהגות שהכרתי. יום אחד הרומני הדו־מיני ירצה ילדים ויתחתן עם אישה, אמר הבריטי. אני רוצה שיזכור שהייתי טוב אליו, ושייתן לי להיות חלק מהחיים של המשפחה שלו. "כמו דוד", הוא אמר. אם הייתי קרוב משפחה של הבן אדם הזה, הייתי עושה לו אינטרוונשן, מתקשר לחברים, מנסה לפקוח לו את העיניים. אבל הכוח של הקבוצה הוא שבן אדם כמוהו יכול לחזור אליה ולהגיד את מה שיש לו להגיד ואף אחד לא יחשוב להגיד לו, "תעזוב את הבחור הצעיר ותגמור את הסבל הזה." הקבוצה מצפה שתחזור אליה. היא מניחה שלא תעזוב את המהמר בחיים שלך. היא מוכנה לקבל זאת.

פורסם בכתב העת הצריף, מאי 2021, גיליון 8.

השתדלות נוספת – יום ההולדת

חגיגת יום ההולדת הראשון של הספר "השתדלות נוספת" מאת דנה חפץ.

בהשתתפות:
לי ממן, משוררת, עורכת הספר
גדעון טיקוצקי, עורך וחוקר ספרות
נעמי יואלי, יוצרת וחוקרת תיאטרון
יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית
מירב נקר־סדי, סופרת וסוציולוגית
עבודות וידאו: יורם קופרמינץ
מנחה: דנה חפץ

מירב נקר סדי  ||  פתיחה לסיפור "שאהידית" (מתוך ספר בכתובים)

לפני שהם דפקו בדלת לא היתה לי הרגשה ולא כלום. אני פשוט חייתי את חיי רגיל לגמרי. לא שלא דאגתי. הילדים, העבודה, בטח שדאגתי. אבל כשהם דפקו בדלת לא היה לי מושג. בגלל זה כשפתחתי וראיתי שלשה עומדים, שניים במדי צבא ואחד בלבוש אזרחי, עם פרצופים חתומים ועם מצח נפולה לא נבהלתי בכלל. אין אצלנו אף אחד בצבא. הקטן שלי בכיתה בי"ת האמצעית התחילה חטיבה הגדול עוד לא התגייס. הייתי בטוחה שזאת טעות בכתובת. כמו שסבתא שלי ג'וּלֶט היתה אומרת כל פעם שמגי הכלבה הקטנה שלנו היתה מתקרבת אליה. טעות בכתובת היא היתה אומרת בעברית דוקא, אימצה לה מין ביטוי רשמי כזה במיוחד בשביל הכלב, לא מבינה מה יש לאנשים נורמלים לגדל חיות בתוך הבית שלהם.

לא שלא הייתי קפוצה. בכל זאת ביקור של המבשרים אצלי בבית. מלאך המוות שמתקרב מתקרב מתקרב, חם חם חם, מתחמם, רותח. הלב דפק לי, עוד הספקתי לחשוב ככה זה נראה מה ששמעתי עליו מיליון פעם בסיפורים ועוד עברה לי מחשבה מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, ועוד הספקתי לענות זה בטח נמרוד ועוד הספקתי לראות את אמא שלו פותחת את הדלת במקומי ועוד הספקתי לחשוב אולי היא לא בבית בכלל ואחד האחים שלו יפתח את הדלת אבל אז אחד מהם, זה שעמד באמצע והיה גבוה במיוחד שאל "רונית?" לא אמרתי כלום והוא שאל "את הבת של גברת דלאל?"

אתי בן-זקן  ||  "לחש"

יצירת-וידאו (7.5 דקות, מוסיקה: איתן שטיינברג).

בהשראת מנהגי ריפוי עממיים, ותוך שימוש בקמעות אמיתיים ומדומיינים, בן-זקן מציעה טקס ריפוי לעולם. הטקס מתבצע על גבי יצירת-בד שעליה כתובה סגולה בדויה. במהלך הטקס כמעט אי אפשר לקרוא את הסגולה בשלמותה, ובתוך המוסיקה המופשטת לא ניתן להבינה, ובכל זאת היא שם, כתובה ונלחשת, בהתכוונות מלאה.

יצירת הווידאו נוצרה כחלק מפרויקט הווידאו והמוסיקה "עולם מלא", שהובילה אתי בן-זקן לאחרונה יחד עם המלחין איתן שטיינברג בהשתתפות יוצרי וידאו, מלחינים, ונגני אנסמבל מודאליוס.

ציפור // מילים וקריאה: דנה חפץ // סרטון: יורם קופרמינץ

וְשוּב הָרוּחַ בַּעֲלֵי הָאֵקָלִיפְּטוּס
מוּל חַלּוֹנִי, כְּאִלּוּ בֶּאֱמֶת
עוֹד מְעָט הַסְּתָיו.
וְשֶקֶט כִּמְעַט שָכוּחַ, רַק
צִפּוֹר יְחִידָה, לֹא נִרְאֵית,
קוֹרֵאת בְּכָל כּוֹחָהּ אֶל מִי אוֹ מַשֶּהוּ
נִבְצָר. כַּמָּה שָבִיר
הָרוֹךְ הַפִּתְאוֹמִי הַזֶּה, כַּמָּה
יָקָר.

(מתוך ספר בכתובים)

עדי שֹורק ||  עיר מקלט 

מילים מקדימות

הפרגמנט המובא כאן לקוח מפרויקט ספרותי בהתהוות ששמו "עיר מקלט". הוא מבוסס על יומן שנכתב בגינה שב"כיכר הבימה", במשך שנה – משלהי מלחמת עזה, סתיו 2014, ועד קיץ 2015. תחת "כיכר הבימה" חפור מקלט עצום שמחופה במרצפות הכיכר באורח אלגנטי-משונה ואליו רצתי עם בתי הקטנה בעת אזעקה.

במהלך הכתיבה הבנתי שאני מנסה לבדוק מהו מקלט; מילון עברי ישן הוביל אותי אל "עיר מקלט" – שנועדה למנוע מעגלי דם. כמי שעוקבת אחר המרצפות חיפשתי כתיבה שתבוא במגע עם הקרקע ועם החומר. גם עם חומריות השפה (צליל, צורה, נפח) ועם התנודתיות בין לשונות שמצויות בקרקעיתה של העברית: ארמית, אוגרית, ערבית. התהליכים הללו הפכו את ה"אני" למין חומר (מדיום) שמאפשר להיות עד להתרחשות העירונית השגרתית וגם לחרוג מן הגלוי לעין ומהעכשווי אל מה שאולי כבר נעלם והתפורר, ובכל זאת, עדיין גם אפשרי כאופק. אני חשה שאופק זה הוא שהופך את המקלט ממבנה בטון מזויין למצב קיומי מיוחד, לשוני, ל"עיר מקלט".

הצועק

שוב ירדתי למדרגה האמצעית הנמוכה. שוב מפציעה מן הרמקולים מוזיקה נינוחה, המתאימה לנשפים.
ארבעה אנשים בווסט זוהר שותלים פרחים בערוגות הפרחים שאני נוהגת לכנות "ערוגות ורסאי".
עדיין אין ילדים פה בשעה הזו וקצת קריר. אנשים צעירים הצטרפו. אחת שוכבת בשמש על רחבת השיש שסביב ואחד כותב במחשב נייד ומעשן. את האפר הוא זורה על מדרגות הספסל. סמוך אלי צבר נגוס. ארבעה חמישה עלים צרובים ונגועים בפטרת. בכולו מתקיימת איזו חיוּת עזה כפי שניתן למצוא בגוּף גדוּם.

האנשים הלבושים בווסטים כורעים שחוחים לצד הערוגות. יש להחליף בהן את הפרחים שוב ושוב. אין להם כאן די מים. הם רגישים לחום. השותלים משוחחים בינם לבין עצמם בחרישיות, לשונם זרה, קרובה, בלתי נשמעת. נדמה לי שזוהי ערבית.

איש הופיע עכשיו. הוא מדבר למכשיר בעודו מתקרב ומתרחק, הולך הלוך ושוב כפי שנהוג כאשר מדברים בטלפון סלולארי. הדקות עוברות ודבר אינו מתרחש. אני יושבת וכותבת בסבלנות. כמו דייג.

מערך סדר קלישאי נמתח בין צבעי הפרחים וצבעי השותלים, בין לשונם השתוקה והמוזיקה המרהיבה. נער עובד, רכון על השתילה, גופו דק.

פתאום מגיע מישהו לרחבה הלבנה, נשען על העיגול התחתון של הפסל העצום בידיים שלוחות וזועק – האוויר נפרע ונפרם הוי, הוי ||| ||| – איש גדול, רחב גרם, צעיר, שערותיו קצוצות, נושא תפילה סתומה המחלצת מן הברזל הד שבור.

קולו עולה מן התהומות, מכל החניונים החפורים, משפות העיר ההסויות, מאלו ההולכים בה ועורם חשוף.

בבת אחת מרימים השותלים את ראשם מתלמי הערוגות וזועקים יחד איתו הוי, הוי ||| ||| הוייייהווייי

המוזיקה הנינוחה ברמקולים ממשיכה, מפריעה לכל שאר הקולות. היא רציפה מדי. אבל העיר, נדמה כאילו חיכתה לאיש הזה שיכרע תחת הפסל ויקרע בה את קריאת הקול המתמשך.

מדי פעם הוא מטיח אבר מגופו – רגל, יד, ראש – בעיגול.

אצל השותלים – ערוגה אחת כבר אדומה ופרחים בה מנצנצים לקראת אביב צרפתי.

קשה להיות רק ביקורתי ביחס לכך. הכול כל-כך קטן וכל-כך סמלי בערוגות הללו בגינה הזו במוזיקה ובצברים והחול שמפציעים כבלתי נשכחים. הכול כל-כך קטן ועלוב במובן מסויים, שקשה להיות רק ביקורתיים לניסיון להיות גם קצת ורסאי, ולו בקצה אחד של גן.

אבל דבר-מה תמיד משבש את האיזון: אולי החום. החוסר במים. רגישות היתר של השתילים. התקווה המוגזמת להיות מערב. התהום שבין הדברים, המאיימת להשתחרר.

אני מקשיבה פעם נוספת, כדי לכתוב ממה הדבר מורכב כעת: קולות המתנקזים לכיכר, ערוגות פרחים, צברים, השותלים, והצעקה המחפשת מסתור. מקלט להתרסתה.

מתוך המיצב "עיר מקלט: 9 מרצפות" ("תערוכת המקרר, 2018", אוצרת: איריס פשדצקי).

טל ניצן || בֵּירוּת

עכשיו טעם רוע העולם, ואיומי הדם להיות מותז על הכתלים
דליה פלח

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיק אֶת הַמַּבָּט

מִיָּפְיוֹ הַמְּהַפְּנֵט שֶׁל הָאָסוֹן

כְּשֶׁכְּרוּבִית הֶעָשָׁן הַמַּבְעִיתָה

תּוֹפַחַת שׁוּב וָשׁוּב שָׁחֹר מִתּוֹךְ לָבָן

מִתּוֹךְ אָדֹם כְּאִלּוּ תֶּכֶף תִּתְמָרֵד

בַּדּוּ-מֵמַד, תִּקֹּב אֶת הַמָּסָךְ

(מוּבָן שֶׁלֹּא)

בַּהִפּוּךְ הַנּוֹרָא, מִנֶּפֶץ-עֻבָּר בּוֹקַעַת

אִם הַפְּצָצוֹת אֶל שָׁמַיִם נִשְׁבָּרִים וְדָם

שֶׁאֵינֶנּוּ דָּמֵנוּ מֻתָּז עַל הַכְּתָלִים

וְהַנֶּעֱרָמִים בָּעֲשָׂרוֹת (נָקוּם מָחָר,

יִהְיוּ מֵאוֹת) רְחוֹקִים וְזָרִים

נִצַּלְנוּ שׁוּב

אָשְׁרֵנוּ שֶׁאֵינֶנּוּ הֵם

אָשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בָּתֵּינוּ הַמְּנֻמְנָמִים

מִיָּד נִשְׁכַּב לִישֹׁן אִם רַק

נַצְלִיחַ לְהַתִּיק אֶת הַמַּבָּט

(הַמּוֹשֵׁל מִתְיַפֵּחַ עַכְשָׁו)

מִיָּפְיוֹ הַתְּהוֹמִי שֶׁל הָאָסוֹן.

צחי פרבר / רישומי הכנה ל"מחברות של אייזיק"